המצב הגבוה של היוגה מאת ענבר גנד רוזנר

הכתב המפורסם ביותר אודות היוגה נקרא “יוגה סוטרה” ומיוחס למאסטר גדול בשם פטנג’לי. לא ידוע בוודאות מי היה פטנג’לי. לפי המיתולוגיה הוא היה נחש או התגלמות של נחש. נחשים נחשבו ליצורים חכמים במיתולוגיה ההודית הקדומה, כמו גם בסיפור המקראי. לפי פרשנות אחרת, פטנג’לי לא היה בן אדם אחד, אלא אנשים רבים בשושלת של ידע שעבר ממורה לתלמיד והמידע שנאסף דרכה עבר בעל פה עד שהועלה על הכתב באופן מסודר. מושגים רבים שמופיעים ביוגה סוטרה הופיעו עוד קודם בכתבים אחרים כגון האופאנישדות, אבל לא היו מוסברים בשיטתיות, מה שמאד הקשה על הלימוד. לפי הסברה, פטנג’לי ליקט את עיקרי היוגה מכתבים שונים ורבים וסיכם אותה באופן מדויק ומאורגן ב- 196 פסוקים המחולקים ל- 4 פרקים. כל פרק מכונה פאדה (רגל).

הסוטרה מכוונת להביא את המתרגל/ת למצב הגבוה ביותר של יוגה: המצב בו פוסקים תעתועי התודעה והאדם רואה את המציאות כפי שהיא, על כל מימדיה הגלויים והנסתרים, רבדיה והפוטנציאל האינסופי הגלום בה.

פסוק 1.2 ביוגה סוטרה פותח בהסבר אודות היוגה: “יוגש – צ’יטה – וריטי – נירודהה” (מסנסקריט). מהי יוגה ? על פי התרגום של דסי קשאר, בנו וממשיך דרכו של קרישנאמאצ’ריה: “יוגה היא היכולת לכוון את התודעה באופן בלעדי לעבר אובייקט ולשמור על כיוון זה ללא הפרעה”

בפסוק שלאחריו טוען מאסטר פטנג’לי: “טדה – דרשטוהו – סוה – רופוואסטהנם”: אז מתגלית היכולת להבין את האובייקט בשלמותו ובצורתו הנכונה. במילים אחרות, כאשר אדם מגיע למצב של יוגה הוא מתגבר על הנטייה הטבעית שלו להיות סגור לתפיסות חדשות ולחוסר היכולת שלו להבין דברים.
מה טוען מאסטר פטנג’לי? האם הוא  טוען שכל מצב שהוא לא מצב של יוגה הוא מצב של חוסר הבנה? מצב של תפיסה לא נכונה את המציאות?

בפסוק שלאחריו (1.4) מסביר מאסטר פטנג’לי מה קורה לבני האדם בכל מצב שהוא לא יוגה: “וריטי – סרופיאם – איטראטרה”: היכולת להבין את האובייקט פשוט מוחלפת בצורת התפיסה של התודעה את אותו אובייקט או בחוסר הבנה מוחלט. מה הכוונה ב: “צורת התפיסה של התודעה”? מהו אותו “חוסר הבנה מוחלט”?

מכירים את הניסוי המפורסם של פבלוב?
בקצרה, פבלוב הצמיד גירוי (צלצול בפעמון) לתגובה ביולוגית של הכלב שלו (ריור) באמצעות גורם מתווך – הופעת אוכל על הצלחת. באופן טבעי, כלב אמור לרייר כשהוא פוגש אוכל, לא כשהוא שומע צלצול של פעמון. אבל באמצעות מערכת של התניות ולימוד, הצליח החוקר לגרום לכך שהכלב ירייר למשמע צליל הפעמון, ולמעשה יגיב באופן לא נכון. למה לא נכון? כי מערכת של ריור (הפרשות של ריר שהן מיצי העיכול של הכלב) לא אמורות לפעול כך סתם כשמגיע גירוי לא רלוונטי כגון צליל של פעמון, אבל מנגנון ההתניה (גירוי/תגובה) של הכלב גרם לכך שהכלב מרייר כאשר החוקר מצלצל בפעמון, בין אם יש אוכל על הצלחת ובין אם אין. למעשה, החוקר מתעתע בכלב, וגורם לו לתפוס את המציאות בצורה שהיא לא נכונה.

לתעתוע הזה קורא מאסטר פטנג’לי: “וריטי”.
ה”וריטי” הוא שגיאה. שגיאה בהבנת המציאות שמנהלת את חיינו.
אנחנו מאמינים/חושבים/או מותנים (תבחרו את האסכולה הפסיכולוגית החביבה עליכם) לפעול באופן מסוים בהתאם לגירוי מסוים, מידע מסוים או רצף של מידעים שנקלטו. אבל לפי ה”יוגה סוטרה” – לרוב, התפיסה הזו תהיה שגויה.

מדוע?

אני בוחרת להביא לכם ציטטה ממקור לא יוגי. כותב פרופסור סטיבן פינקר בספרו המפורסם: “כיצד פועל המוח”: ” המוח הוא מערכת של איברי מחשוב שעוצבה על ידי הברירה הטבעית כדי לפתור בעיות כמו אלו שניצבו בפני אבות אבותינו בדרך למציאת מזון, ובמיוחד בעיות של הבנה ותמרון הנוגעות לאובייקטים, לחיות, לצמחים ולבני אדם אחרים…הבעיות השונות של אבותינו הקדמונים היו תת משימות של בעיה גדולה אחת מבחינת הגנים שלהם, מקסום מספר העותקים של הגנים בדור הבא“.

מה הבעיה עם מוח קדמוני שתוכנת להגדיל את מספר העותקים של עצמו?
ובכן, המבנים המוחיים שלנו מתוכנתים לספק את המידע החסר בבואנו לקבל החלטה או להגיב. זה לא באמת משנה למוח אם כל המידע שנמצא שם בחוץ הוא אמין, מהימן או בדוק. למוח אין אפשרות לבדוק כל דבר לעומק, האבולוציה היא חסרת פניות ואין לה זמן. היא מתוכנתת לפעול מהר. ההחלטה או התגובה שנבחרת היא פרי פיתוח של אבולוציה של מיליוני שנים. מה שיקרה בפועל הוא “ההימור” המוצלח ביותר של האבולוציה שישפר את סיכויי השרידות של הגן או של הפרט. ד”ר ריצ’רד דוקינקס בספרו “הגן האנוכי” מכנה את ההימור הזה: “מה ששריד מבחינה אבולוציונית”.
מה זאת אומרת?

במרוצת מיליוני שנים מחשבות, תפיסות, התנהגויות, דחפים, אינסטינקטים ופעולות עוצבו במה שכונה ע”י צ’ארלס דארווין: תהליך “הברירה טבעית”. הברירה הטבעית עוצבה על פי “שכר ועונש” די מידיים, ועל פי מערכת של הסתברויות שונות בזמנים שונים ובמקומות שונים. מה ששרד זה לא בהכרח הבנה נכונה של המציאות, אלא הבנה שמאפשרת לפרט או למקבץ הגנים שלו – לשרוד.
המעניין הוא, שללא הוכחה על מחקרים גנטיים בתקופה שבה נכתבה היוגה סוטרה של פטנג’לי – הכותב טוען, במילים טיפה אחרות את אותו הרעיון: בפסוק 1.8 טוען מאסטר פטנג’לי: “ויפריאיו- מיטהיה- ג’ננם-אטד-רופה-פרטישטהם”: הבנה מוטעית נחשבת לפעילות השכיחה ביותר של התודעה. היא יכולה להתרחש דרך התבוננות מוטעית (רואים לא טוב) או פרשנות שגויה (מפרשים לא  טוב) או גם וגם. הבנה מוטעית נובעת מתוך אי ראייה נכונה או אי היכולת שלנו להבין את מה שאנחנו רואים, לפעמים כתוצאה מהתניות ומחוויות העבר, בדומה לטענתו של פבלוב. ולפעמים בגלל חוסר היכולת של המבנים המוחיים שלנו, לראות את המציאות כפי שהיא באמת. אפשר לזהות את הטעות מאוחר יותר, או לא לגלותה לעולם. המטרה בתרגול היוגה היא לזהות את הגורמים להבנה המוטעית ולשלוט בהם ואגב כך להיפתח להיבטים אחרים של המציאות.

בפסוק 11 ממשיך המאסטר: “אנובהוטה – וישאי – אסמפראמושה סמירטיהי”: כל החוויות המודעות משאירות עלינו רושם ומאוחסנות בצורה של זיכרון. לסיכום הפסוק הוא טוען: בלתי אפשרי לקבוע אם זיכרון הוא אמיתי, שקרי, לוקה בחסר או דמיוני.

הביטו בתמונה:

מה אתם רואים?

אם אגלה לכם, שבתמונה שלעיל מסתתרים 10 פרצופים, תוכלו למצוא אותם? אם מצאתם לפחות פרצוף אחד, אני אשמח לשאול אתכם שאלה: האם חשבתם על לחפש פרצופים בתמונה של מה שנחזה להיות עץ לפני שהשאלה הונחה כאן? רב האנשים יענו בכנות שהם לא חשבו על חיפוש פרצופים בתוך ציור זה. אבל אם היה עומד אדם למשפט אחרי שראה את העץ הזה פעם אחת, בלי ההכוונה לחפש בו פרצופים, סיכוי סביר שהיה מוכן להישבע שהוא ראה עץ. הוא היה טוען שלפחות זה מה שהוא זוכר. האם אפשרי לקבוע מתוך העדות שלו האם הזיכרון שלו הוא אמיתי/שקרי/לוקה בחסר או דמיוני? תארו לכם את אותו בית משפט דמיוני. עולה עד אחר לדוכן העדים וטוען בתוקף שלא דובים ולא עצים. מדובר בתמונה בה צוירו אסופה של פרצופים. רק בחקירה נגדית ורק לאחר שהתמונה מוצגת לו שוב, הוא מודה שבמבט שני, אפשר להבחין גם בצללית של עץ.
מה דעתכם על העד הזה? אמין ? האם הוא שיקר, או שגה בתפיסת המציאות שלו?

מהי האמת האולטימטיבית של התמונה? האם זה עץ? האם יש פה פרצוף אחד? שני פרצופים ? עשרה ?
אני בוחרת להציג בפניכם את “האמת האולטימטיבית” כפי שהוצעה על ידי היוגים הגדולים של טיבט. צפו בסרט “היוגים של טיבט”, הרעיון מוסבר שם בהרחבה. המודטים הללו טוענים שהאמת האולטימטיבית היא שאין כזו. המציאות האולטימטיבית היא “היעדר” או “ריקות”, כלומר אין לה קיום עצמי. אין זה אומר חס וחלילה, שהדברים אינם קיימים או אינם מתקיימים. המציאות קיימת ומתפקדת עבורנו וההוכחה היא שאנחנו מגיבים אליה. הנקודה היא שאנחנו מגיבים אליה באופן שגוי, כי אנחנו מניחים שהיא מתקיימת ומתפקדת באופן מסוים. כמספר התודעות (מספר היצורים החיים) בחדר, כך מספר ה”אמיתות” שנוכל לפגוש. ומה מהן היא האמת ה”אמיתית”?

בפרק “עין המוח” בספר “כיצד פועל המוח” מסביר פרופ’ פינקר: כדי לראות כל כך הרבה עולם בתוך בבואה כה קטנה (העין שלנו) עלינו להשתחרר משלושה חוקים שיוצרים בבואות של העולם (הארה, הצללה, מתן צורה) השחרור מכל חוק כזה מצריך מומחה מנטלי משלו. כפי שקורה בראיית סטריאו, המומחים האלה פועלים להעניק לנו תפיסה מדויקת של שטחי הפנים בעולם, אבל הם מופעלים באמצעות סוגים שונים של מידע, פותרים סוגים שונים של בעיות ויוצרים סוגים שונים של הנחות ביחס לעולם.

הבעיה הראשונה היא פרספסקטיבה (נקודת המבט): אובייקט תלת מימדי מוטל על הרשתית כצורה דו מימדית. לרוע המזל, כל היטל יכול להגיע ממספר אינסופי של אובייקטים, ולכן אין שום דרך לשחזר צורה מתוך ההיטל שלה לבדו…מנתח הצורה שלנו (במוח) משחק בסיכויים וגורם לנו לראות את המצב המסתבר ביותר של העולם בהתחשב בבבואה על הרשתית. כל החישובים הללו מסייעים לנו לשרוד, לחשוב ולהתנהל.

בפסוק 3 ביוגה סוטרה טוען הכותב שההבנה המוטעית נחשבת לנכונה עד אשר תנאים רצויים יותר חושפים את טבעו האמיתי של האובייקט, ואני שואלת את עצמי, ואולי עד שמישהו מנחה אותנו לחפש פרצופים בתוך עץ…?

המטרה בתרגול היוגה היא לזהות את הגורמים להבנה המוטעית ולשלוט בהם, כדי להיות מסוגלים לתפוס את הרב מימדיות של המציאות, מבלי שמישהו יצטרך להזהיר אותנו, או לתת לנו הנחיה. הרעיון הוא לתפוס את הפוטנציאל של העץ להיות כל דבר, פרצוף או שום דבר, ולהבין שאין אמת אולטימטיבית, שפשוט קיימת שם מצד עצמה.

כל אדם שרב פעם עם אדם אחר, יודע עד כמה היה מורכב ומסובך להסביר לבן אדם השני עד כמה הוא טועה. עוד יותר מסובך היה לנסות להסביר לבן אדם שלישי למה הוא כל כך כעס על הבן האדם השני, והכי גרוע היה להסביר לעצמו בדיעבד על מה ולמה הוא איבד את העשתונות ולמה זה היה לו כל כך חשוב. ניסיתם פעם להסביר לבן הזוג שלכם משהו ? הצלחתם לעשות כך שהוא באמת יבין ? יקבל? יראה את הדברים מהצד שלכם? יפעל באופן שמתאים למה שאתם חושבים ומאמינים? לאורך זמן?

ובחזרה לכעס: יש טענה, שאם אדם כועס על מישהו יש רק 2 אפשרויות הגיוניות להתמודד עם הסוגיה הזו. האחת, להמשיך לכעוס על הבן אדם השני עד שהוא ימות והשנייה – להפסיק לכעוס על הבן אדם השני תיכף ומיד!
מדוע רק שתי ברירות אלו? ואיך הטענה הזו קשורה ליוגה סוטרה ?

מבחינה רציונלית, הגיונית ולוגית אם אתה מתכוון בשלב מסוים להפסיק לכעוס על מאן דהוא, הרי שכל רגע שאתה מבלה בכעס עד הרגע שבו תפסיק לכעוס, הוא בזבוז אדיר של זמן חיים ואנרגיה. אחרים יטענו שכל הכעס הזה, מקורו בכך שאיננו מבינים את המציאות כפי שהיא באמת, ולפיכך, מסיקים מסקנות שבינן ובין מה ש”באמת” קרה, קורה, או עלול לקרות – קיים קשר מקרי בהחלט. מה שיותר חמור, אנחנו פועלים בהתאם למסקנות האלו, ומייצרים סבל.

חוקרי “הבסיס הביולוגי של ההתנהגות” כפי הנראה יטענו שכעס, כתגובה לגירוי, הינו שריד אבולוציוני שעוצב לאורך דורות של “ברירה טבעית” והשאלה אם הוא רלוונטי לחיינו כיום או לא רלוונטי היא שאלה שצריך לדון בה בנפרד. העולם היה נראה באופן מסוים במשך מיליוני שנים, והשתנה בקיצוניות ובמהירות בלתי נתפסת במאות השנים האחרונות. המבנים המוחיים שלנו, לא הסתגלו לשינוי. מאות שנים הן אפילו לא פסיק במונחים אבולוציוניים ואין ביכולתן לשנות בכח הברירה הטבעית לבדה את פני הדברים כה מהר. התוצאה היא שיש לנו מוח שמתוכנת לפעול באופן הישרדותי/הסתברותי בעולם כפי שהיה קיים לפני מיליוני שנים, ומנגד, מציאות עכשווית שאינה דומה בשום צורה ואופן לאותו עולם.
בעיה.

בפסוק 47 של הפרק הראשון שואל מאסטר פטנג’לי: “מהן ההשלכות של השגת יכולת זו של הכוונת התודעה לראות את המציאות כפי שהיא”?
במלים אחרות הוא שואל: מה יקרה כשנבין את המציאות כפי שהיא?

ותשובתו היא: אז מתחיל האדם להכיר את עצמו באמת ואז, כל מה שהאדם רואה וחולק עם אחרים חף מטעות. מרגע שאדם השיג “יוגה” (הפסקת תעתועי התודעה) הידע שלו אינו מבוסס עוד על זיכרון או הסקה, אלא מתקבל באופן טבעי וישיר ומתעלה מעבר לידע הרגיל הן ברמתו והן בעוצמתו. בנסיבות אלו, התודעה שלנו משקפת את אובייקט החקירה שלנו בפשטות, כמו מראה נקייה ונטולת פגמים. התודעה מגיעה למצב שבו אין לה רשמים משום סוג. היא אינה אוסף של הסתברויות סטטיסיטיות ששרדו לאורך האבולוציה, והיא אינה מושפעת מכך שהמבנים המוחיים שלה קולטים רק חלק מהמציאות ומפרשים לפי רצונם העיוור את כל השאר.

התודעה במצב של יוגה היא פתוחה, בהירה ושקופה.

תודעה “שקופה” היא תודעה שמסוגלת לראות ברגע ההווה את הדברים כפי שהם מכל הזוויות האפשריות, בגלל היכולת לראות את ההעדר של האובייקטים להיות דבר מסוים, כל דבר, או שום דבר – בעת ובעונה אחת.

מי שמחזיק את המפתחות של הכלא המוחי הזה שכופה עלינו לראות את המציאות בצורה מסוימת זה אנחנו, ברם תרגול של יוגה על כל 8 אבריה יקרב אותנו להשקפה נכונה והבנה, המצב בו יפסקו תעתועי התודעה ונוכל לראות את המציאות נכוחה –
זהו על פי היוגה סוטרה של מאסטר פטנג’לי, הינו המצב הגבוה ביותר של יוגה.

באהבה, ענבר גנד רוזנר