כשהיוגים מדברים על אהבה, בסנסקריט – מאיטרי maitry הם מדברים על אהבה לכל היצורים החשים. היוגים של טיבט היטיבו לנסח את האהבה הזו במונחים טהורים. “כמו שאמא אוהבת את הילדים שלה”.

היוגה היא תרגול שמטרתו להביא הרמוניה. והשאנטי הראשון ב”אום שנטי שנטי שנטיהי” המפורסם מתייחס בראש ובראשונה לאהבה עצמית. כלומר, למידה שבה האדם אוהב את עצמו, כפי שהוא חווה את עצמו, כרגע.

אני רוצה להרחיב על זה קצת. במערב יש בלבול בין אהבה עצמית, הוקרה עצמית ונרקיסיזם. הייתי רוצה להציע כאן הבהרה מטעמי. אהבה עצמית, הרמונית ויוגית היא אהבה וכבוד שאדם רוחש לעצמו מעצם היותו יצור חש, קיים, בעל מודעות ובעל יכולות. אנחנו נולדים בגוף אנושי בתאריך זה או אחר להורים כאלו או אחרים ובמקום כלשהו. אם תקדישו לנושא הזה מדיטציה אתם עשויים לגלות שלמרות ההזדהות שלנו עם “העצמי” שלתוכו נולדנו – אין לנו בעצם שליטה על שום דבר בהתהוות שלו, לפחות לא בנקודת הפתיחה. אין לנו שליטה על הפוטנציאל הגנטי, לא על מנת המשכל הבסיסית, לא על המקום בו גדלנו ובוודאי שלא אצל מי. אני מניחה שרב הקוראים יסכימו איתי, שלמנת משכל, פוטנציאל גנטי, מקום ההולדה, ההורים המגדלים ושאר סוכני החברות (סוציאליזציה) יש משמעות אדירה עד כדי פנומנלית על התוצר המוגמר. ובכל זאת רובנו חשים את עצמנו כאילו שיש לנו איזו שהיא שליטה על מי אנחנו “באמת”.

אני רוצה להציע לכם את המודל הבא:

אני (אטמן בסנסקריט) = המפגש הרנדומלי בין הביצית של אימא שלי והזרע של אבא שלי + כל האוכל שאימא שלי אכלה בהריון ושקיבלתי דרך השיליה + כל האוכל שאכלתי בעצמי מרגע שנולדתי + כל ההשפעות הסביבתיות שנחשפתי אליהן בימי חיי עד לרגע זה.

מה דעתכם?

עכשיו, כשאתם חושבים על זה עוד רגע, אני רוצה לשאול שאלה חדשה. אם בכל התהליך הזה, השליטה שלנו על התוצאה הסופית היא כה שולית, במה אנחנו כל כך נאחזים? אני מניחה שרובנו נסכים שהדעות שלנו, המחשבות שלנו, וגם ההתנהגות ברובה הגדול – היא תולדה של תורשה וסביבת הילדות המוקדמת.

כל זאת נכון – עד שפיתחנו מודעות. שהרי, מגיע יום שאדם “עומד על דעתו” ומבין שהקלפים שחולקו לו בלידתו, הם “מצב נתון”. ההיסטוריה והזיכרונות שלו עד הנקודה שבה “עמד על דעתו”, הינם מציאות מתפקדת ונוכחת. אך מרגע זה ואילך, הגורל נתון והרשות נתונה. אמנם, כל הדברים ניתנים לשינוי במסגרת הנסיבתית שלהם, אבל גם הנסיבות נמצאות כל הזמן בשינוי.

מה הכוונה בכך שהגורל נתון?

נתוני הבסיס/היסוד – הם נקודת מוצא. אולם מסביב לליבה הנתונה, יש עולם שלם של שינויים ושיפורים שניתן להחיל. ואני רוצה לתת כמה דוגמאות מתחומי תוכן ועניין שונים.

כך למשל,

אדם שגדול בסביבה כעסנית, מהירה להתלקח, נוחה לנקום ולנטור טינה – יכול לבחור להיות שוחר שלום, אוהב אדם, סבלן ונח לבריות. יתכן שיהיה לו קשה יותר להתנהג באופן כזה, מאשר לאנשים שגדלו אצל פציפיסטים ואשר המודל היחיד שראו לנגד עיניהם הוא כזה של אהבה וחמלה, אבל השינוי הוא לחלוטין אפשרי.

אדם שגדל בסביבה של אנשים פאסיביים, כנועים, הנוטים לקבל את גזירת הגורל כמצב נתון, יכול לבחור להיות אקטיבי ומעשי. אבל הוא יצטרך לייבא מבחוץ את הרעיון שיש אפשרות לשנות כמעט כל דבר, וגם למצוא מודל לחיקוי והשראה .

אדם שגדל בסביבה שבה האוכל מטוגן, שמנוני, בצקי ונטול בריאות או ערכים תזונתיים – יכול לבחור לאכול פירות וירקות, דגנים ושורשים ולצרוך חלבון בריא ודל בשומן. הוא גם יכול לבחור לגדל אחרת את ילדיו. יש ילדים שנולדו למשפחה של מגדלי בקר לשחיטה, והפכו להיות טבעוניים. ויש ילדים סטרייטים שנולדו להורים חד מיניים.

אדם שגודל מול מכשיר הטלוויזיה יכול לבחור להיות פעיל וספורטיבי. להירשם לחוגי הליכה או ריצה, לחוגי מטיילים או סיירים ולהקיף את עצמו באנשים שאוהבים לטפס ולא מתעניינים במשחקי מחשב.

אדם שגודל תחת תפיסות עולם ספרטניות, פוריטניות, חסרות מעוף וחסרות יצירתיות – יכול לשנות את נקודות המבט שלו באמצעות קריאת ספרים, שמיעת הרצאות, רכישת השכלה, תהליך של אימון אישי ומודעות, או טיולים בחו”ל.

אני טוענת שעצם החשיפה לרעיונות חדשים, לאנשים חדשים למערכות יחסים אחרות ולחוויות אחרות, משנה את האדם ומאפשרת לו יותר בחירה, משל ה”הרשות הנתונה”. יש לזכור שבשביל שינוי צריך שינוי ומתברר שרב האנשים די חוששים משינויים, אבל זו כבר שיחה נפרדת.

איך כל הנאמר קשור לאהבה עצמית ?

מרגע שאדם מבין את כל זה הוא יכול לבחור לעצב את עצמו, למרות שהוא פתאום מבין שה”אני העכשווי” מאד רחוק מה”אני העתידי” שהוא חולם עליו. ככל שהפער בין המצוי לרצוי יותר גדול, כך מידת התסכול עולה. אבל אנשים מתוסכלים וממורמרים נוטים בדרך כלל להאשים את נסיבות חייהם ופחות לאהוב את מה שיש כרגע. הם פחות נוטים לאהוב את עצמם או את הגורמים בסביבה הטבעית שלהם, שלדעתם גרמו להם להיות כפי שהם.

ההמלצה לכולנו היא לאהוב את עצמנו עוד לפני השינויים והשיפורים. וזו למעשה השיחה שעל הפרק. אחרי שהבנו שהשליטה שלנו על נקודת הפתיחה ועד הרגע שבו עמדנו על דעתנו הייתה קטנה מאד עד כדי שולית, אפשר להתחיל לעשות מקום גם לרעיון שהשינוי עלול להתרחש די לאט, ובקצב שהוא אולי מאכזב מבחינתנו. כשאנחנו מאוכזבים מעצמנו, אנחנו לא אוהבים את עצמנו, כי אנחנו מביאים שפוט וביקורת ליחסים עם ה”אטמן” (האני). ועכשיו שאלה: האם בן אדם שלא אוהב את עצמו, יוכל לאהוב אחרים?

השאנטי השני, מתייחס ליכולת שלנו לאהוב אחרים. לאהוב אותם באופן בלתי אנוכי, בלתי אמצעי וכזה שאינו תלוי בדבר.

ואני שואלת אתכם? האם אדם שאינו אוהב את עצמו יכול בכלל לאהוב אחרים?

מה זאת בכלל אהבה שאינה תלויה בדבר?
רבות נכתב על אהבה. זהו רגש חזק, מטלטל ועוקר הרים. ועדיין יש בו הרבה מן הלא ידוע והלא מובן. אנשים עושים דברים משוגעים בשם אהבה. כובשים ממלכות, יוצאים למלחמות, עוזבים משפחות ומשנים את חייהם.

אבל אהבה טהורה לזולת, במובן היוגי שלה, היא אהבה הרבה יותר רגועה ונינוחה. אהבה יוגית, היא אהבה לכל יצור חי, באשר הוא יצור חי וחש. היכולת לקבל, להכיל ולהבין אותו, את צרכיו ואת שונותו.

ה”שאנטי הראשון” מזכיר לי לאהוב את עצמי למרות שעדיין לא הפכתי להיות היצור המושלם שלפי דמיוני אני אמורה להיות, מתוך הבנה עמוקה שאולי גם לעולם לא אהיה.

ה”שאנטי השני” מזכיר לי שגם הזולת נמצא לרב, באותו המצב ממש. הוא שואף להשתפר, שואף לצמוח, שואף להיות יותר טוב כלפי עצמו וכלפי אחרים. אבל לא תמיד מצליח.

שני אנשים, בלתי מושלמים בעליל, יוצרים ביניהם אינטראקציה בעולם שגם הוא רחוק מאד מלהיות מושלם. בתנאים האלה, מה הפלא שיש בעיות? למעשה אני טוענת דבר שהוא הרבה יותר מרחיק לכת: אם תחשבו על זה לעומק אתם עלולים להגיע למסקנה, שכל פעם שבה הדברים דווקא כן מסתדרים על הצד הטוב ביותר, היא נס.

הפתרון הוא לזכור את הניסים הקטנים בחיי היום יום. הזכות לאהבה, הזכות לאהוב היכולת להיות שם באופן נקי ונטול משוא פנים. היכולת לזכור שכולנו תוצאות של הבחירות שלנו, המודעות והלא מודעות.

האהבה לעצמנו תגדל ככל שנפתח מודעות למתרחש, נשים לב לבחירות שלנו, ונבין את התוצאות שמבשילות כתוצאה מהבחירות האלה. יחד עם זאת, נזכור שלאנשים שונים נטיות שונות, גם מולדות, גם סביבתיות, ומה שעבורנו מאד קל, עלול להיות מסובך עבור מישהו אחר. לעומת זאת, משהו שעבור מישהו אחר הוא בסיסי, עלול להיראות לנו משימת חיים. אנחנו שונים, לא מושלמים ועדיין ראויים לאהבה.

לסיכום, המשימה היא לאהוב את עצמנו, כפי שאנחנו כרגע, מתוך הבנה מעמיקה שהחוויה שלנו את עצמנו ברגע זה היא תוצאה של כל הרגעים שקדמו לו. משום כך, ניתן בכל עת להתחיל לשנות את הנסיבות העכשוויות, על מנת לזרוע אני עתידי, אחר, שחווה את עצמו בהתאם לנסיבות החדשות.

אוהבת אתכם, ענבר גנד רוזנר.